הכתיבה רצה. כל שורה כאילו הולידה את השורה שאחריה, כמו תאים מתחלקים תחת המיקרוסקופ. המקום הזה בבטן, זה שמגיב להרמוניה, תואם ויציבות, הרגיש טוב. רק שלושת האחרונות עוררו אי שקט בצד השני. הפכה ושינתה שוב ושוב, אך הבטן לא נרגעה. הרימה מבטה בייאוש וראתה אותו בשולחן ממול. ניסתה שוב ולא עלה בידה. על גבה התחילה להזדחל אווירה של ייאוש. ליכסנה אליו שוב מבט חטוף והחלה לחלום בהקיץ.
היא קמה והולכת לשירותים, משאירה את המחברת פתוחה לרווחה. הוא ניגש לשולחנה, מעתיק על דף נפרד, משנה את הסדר של כמה מילים, ומוסיף שורה. מניח את הדף ושב למקומו. היא חוזרת, קוראת את הדף ובטנה נרגעה. מעתיקה למחברת ומחייכת.
הביט בה ארוכות. חקר את חילופי הרגשות המשתקפים בהבעות פניה, כמו עננים חולפים בשמיים. עקב אחרי היסוסיה והתחיל לחלום בהקיץ. היא קמה והולכת לשירותים, משאירה את המחברת פתוחה לרווחה. הוא ניגש לשולחנה, מעתיק על דף נפרד, משנה את הסדר של כמה מילים, ומוסיף שורה. מניח את הדף ושב למקומו. כשהיא חוזרת, היא קוראת, מעתיקה למחברת ומחייכת.
סיימה לחלום ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן הביטה אליו ישירות זמן ממושך. גם הוא לא הסיט את מבטו. שפתיה שאלו בדממה "אתה רוצה לתקן?" והוא השיב בלי קול "כן!"