מחר יהיה השמונה עשרה בחודש, חשבה. לפני ששים שנה פחות יום זה נראה הגיוני כל כך; בחוץ גשם ראשון בפנים תינוקת יפיפייה שזה עתה נולדה. גם חיה, גם יפה, שני שמותיה התאימו. ועכשיו, נראה לה שסוף החיים מגיע. ומה זה הקמטים הללו, השדיים שהתחילו לצנוח, הכרס שהתחילה לצמוח. התחילה להמר. מה גדול יותר, גיל הילדים או כמות הקמטים בפנים? בעוד כמה ממוגרפיות יגלו משהו - יותר ממספר הפלירטים ששיערה לבעלה או פחות? ומה איתה? שלוש פעמים חייכו אליה ברכבת ולא נענתה למושב הפנוי. מתי יפסיקו לחייך אליה, בעוד שנה או שנתיים? הביטה שוב במראה, ניסתה לדמיין את המוח מבעד לקופסת הגולגולת. מתוח, שרירי, עם זקפה גואה ושדיים מלאות. איפה היופי הזה היה לפני ארבעים שנה. נזכרת בגוף הנפלא ובמוח הבוסרי ומרגישה קהות בשיניים. חושבת על מצבה הכלכלי ועל בעלה המשקיע בתבונה. רק היא לא החליטה במה להשקיע, במחליקי קמטים או בנוגדי כבידה. מביטה שוב, מחפשת שערות מלבינות, כתמי עור קטנים ונעצרת בקמטים. מחר יחגגו לה והיא תשלוף בהלות קודמות, שלושים, ארבעים, חמישים, תשווה גזרות של מסכות לקראת המסיבה. ואולי הפעם תשאיר את הגוף בארון, את הצבע לשיער במגירה ואת המראה עם הפנים לעתיד. אולי מחר יהיה רק מחר, והמוח ינשום בלי מחוך ומחטבים.