אחרו קצת. הנה הם, אמר, בעוד הג'יפ גולש במורד שביל הגישה. "הם" לחרדתו, היו כבר כולם בבגדי ים. מה לעזאזל אני עושה כאן? חשב. דפדף במהירות בכל התרוצים שהיה ממציא לחבורה החדשה, כל שנה שנתיים כשעברו מקום מגורים. התקרבו עוד ואז הבחין בה - קוטעת את רצף מחשבותיו, המתגלגל במיומנות שהיה רגיל בה. ירדו מהרכב ועכשיו ראה אותה בבירור.
"זה..." שמע במעומעם "בעצם, למה שלא תציג את עצמך?". הרגיש כמו מסך מפוצל. בצד אחד הוא בהילוך איטי ובכל צעד שהיא מתקרבת מאט והולך עד כדי עצירה. בצד השני המחשבות מאיצות עד שהוא מדמה לשמוע קול שריקה כשהן חולפות. בעצם, זיהה לפתע באנר נוסף על המסך המוטרף, "סיימת יסודי חטיבה ותיכון, עכשיו אתה בוגר - עשה את מה שנכון". נדהם לשמוע את עצמו אומר בקול רם; אני זאב זמר, אבל אתם בוודאי תקראו לי "זזה-זין" ופשט את חולצתו. כתם הלידה המושלם בצורת איבר מין גברי על אשכיו השתרע לאורך הצלעות, מצביע על ליבו. ראה את חיוכה ולא שמע את כולם צוחקים ורצים למים.
נכנס גם הוא ונעמד מולה. "היי זזה" אמרה, "אני ים". אכן, לחש לעצמו. הים השתקף בעיניה שקיבלו את צבעו. היה נדמה לו שכל הים נובע מעיניה, ומתרחב עד אין קץ. הרגיש שהוא טובע. "לא יודע מה קרה לי. מכתה א' אני מסתיר את זה. לא ים, לא בריכה, לא מקלחות". העיניים האלה, אני שוקע - השפיל את מבטו ונתקל בשדיה. מתנשם בכבדות מדד בעיניו את משרעת החזה שלה. היא התקרבה אליו עוד. זקפתו גאתה. ראה שגם היא הבחינה בכך ובו בזמן שמע את עצמו מדבר בקול רגוע; "מתנצל על הלטישה. באמת לא יודע מה קרה לי היום. אני נבוך לדבר עם בנות גם אם הן לבושות". כולם לוטשים בסתר, אמרה והתקרבה עוד, נבוך עם הבנות בגלל הכתם? "התלבטתי בזה ארוכות והסקתי שזו בעיה נפרדת. אבל עכשיו עם החשיפה והדיבור איתך, אני כבר לא יודע היכן אני עומד". עכשיו ממש נצמדה אליו. "אתה עומד יפה מאוד" צחקה. הרגיש את אבריהם הבולטים נלחצים כמו נקודות עגינה. משוחרר לגמרי תאר לה מה הוא מרגיש.
עכשיו הים השתקף גם בדמעות שזלגו מעיניה. הייתי עם הרבה, אמרה, ומעולם לא אמרתי מיד כל מה שהרגשתי. אבל אתה מציף אותי ואין לי שליטה על זה. ובקשר לזה, אמרה והעבירה אצבע על הצלע מתחת לכתם, תקעקע כאן "על ה" או "FU" או "אחד בפה ואחד...". עכשיו חייכה במין חיוך קטן ומבוייש. הרגיש ששולי שפתיה פורמות בבת אחת את כל התשובות שתפר לשאלות, כל החבלים שתמכו במדפים. הכל התנפץ והתערבב. הארגון שטרח עליו שנים, שהנחה את דרכו, קרס באחת. דווקא אז ירדה עליו שלווה.
ידע שמחר בבוקר ישבו ביחד, ימיינו ויחליטו מה לזרוק ואיך לסדר את השאר. ידע, שסוף סוף יש לו מקום משלו, מקום שיוכל לקרוא לו בית.