שנה אחרי הבר-מצווה פיטר את אלוהים. חש שממילא המוח קטן מידי לכל המחשבות, ואין מקום למשהו שלא מביא תועלת. גם למשפטי התמיכה שלו נדרש שטח גדול - במקום של "נסתרות דרכי אלוהה" אפשר להחנות "אקראיות" ועוד שתיים אחרות. זמן מה הרהר בקלות בה זה נעשה. ניסה לתלות זאת על וו מכביד של איצטלת הניהול מול כמות העוול והרוע בעולם, או על וו מגוחך של הצורך במאמינים זובחים ומתפללים. אבל מכל אלה נותר רק הבטחון העצמי במאשטה וידו האוחזת בה.
יחד עם אלה ניגש לפנות עוד מקום. תחושת הכוח דחפה אותו להסתער על הג'ונגל, לנתק את כל סבך המחשבות משורשיו. כך, מכה ללא רחם, כורת ומבער. שלוש שנים מאוחר יותר, מתעורר חסר זהות, בשדה חשוף עם הדי עלווה קלושים הנישאים ברוח, תפרחות עקרות של משמעות וסיבה לקיומן, ורסיסים של גשם, זיעה או דמעות. ובלב המדבר הפורה הזה, בין שרידי צמחיה לגבבה מטשטשת, בולטות בחדות היד והמאכלת, ומתגבשת בצלילות ההכרה המטלטלת - זו אלוהות.
בחירת הנחות היסוד והכללים, תהליך הניתוח, מה שזקר את הסכין ביד כבוהן ארוכה מסמלת חיים אבל זורעת מוות, כל זה שרירות אלוהית וחסרת משמעות. ועכשיו, בצל עץ החיים, בגיל בו סדר הספרות התחלף, מטפח את עץ הדעת בלב היער ונזכר. איך בתגובה אנושית סובב את ידו כלפי מטה, כיצד החדיר את הלהב בתלמים ארוכים ובעינו הבוחנת ליקט זרעים.