אני רוצה לבן, התעקש. ניסתה להסביר. בין רגע זה יתלכלך ותצטרך להחליף ממילא. על לבן רואים כל כתם. אם תקח את זה שנראה כמו ספגטי צבעוני, גם אם תשפוך עליו ארוחת ערב שלמה לא ירגישו. רוצה לבן, הרים את קולו. בכל מקרה לא לבן, פסקה. רוצה לבן, צעק. נזכרה בצבא, איך הגיעה כמ"מ צעירה, אשה יחידה בין גברים. גיחכו בהנאה, חצי מה"מתיחה" חצי מהתעללות שוביניסטית - "מחלקת ותיקים" נתנו לה. חבורת סמלים לפני שחרור, פטורים מחובות ומיראת רשויות. הפילה אותם מהכסא. תמרנה וכופפה, נהייתה הגבר הכי קשוח בגדוד. יירטה מייד כל תחמון, הוציאה את האויר מכל תירוץ. אצלה, אף לא אחד העז להופיע עם גופיה לבנה. חייכה במרירות. היא מזהה בין רגע גם את הסיפורים של בעלה, את הנסיונות להתחמק מחלקו במטלות, אבל כבר אין שכיבות סמיכה, רק חוסר שינה. גם ריצת בוקר לא. רק ריצה להקיא באסלה. וכמה זמן עבר מהפעם האחרונה שהעיזה לעמוד מול המראה עם גופיה לבנה? אפילו למפקדים שלה, כשידעה שצודקת, לא עשתה חשבון. עכשיו, מתמרנת ומתכופפת, כשהבוס שלה מתעלל בכדרך אגב. בבית, מנסה לא להתעמת עם הילד, לכוון אותו ברכות, באהבה, ולהחטיא את המטרה. למשוך את כל המסוטים הנדרשים ולראות כיצד הוא עולה על הפסים השגויים. כדרכה ראתה קדימה, מעבר לאופק, לתוך המנהרות, לקצה המסילה. ראתה גם את המסילות שהכינה בראשה לנוסף הגדל בתוכה. לבן, צעק שוב, אבל אני רוצה רק לבן. הזיעה מחום. הרגישה רצון עז להקיא ולהפליץ בו זמנית, נאבקה לנשום, ופתאום - כל החנות הפנתה את מבטה וגם היא נדהמה לשמוע מעצמה את הצרחה הנוראה "אבל אמא רוצה רק ספגטי צבעוני!"