צפה בפרק אחר פרק. מהצהריים עד לפנות בוקר. מדי פעם עצר לכמה דקות לאכול או להשתין, לא טורח אפילו לכבות אלא רק מקפיא את התמונה. העלילה הייתה קצבית ותפורה כהלכה. כל תפנית קיבלה מענה בפרק הבא או בזה שאחריו, כל פער נסגר בהסבר. המניעים הסמויים הלכו והתגלו. ברגעים הרגועים, ניסה לקלף מעצמו את השכבה העליונה. ציפה למצוא מספר גידים, להתלבט איזה צבע לנתק. ראה שצריך לקלף עוד, אבל המניעים התחילו להתבהר. עכשיו ידע כיצד זה יגמר, פחות או יותר. קילף עוד שכבה. ידע גם שבשני הפרקים שעוד נותרו הכל יתהפך, אבל הופתע ממה שגילה. אוסף צמות מפותלות, מסובכות זו בזו. גידים מתפצלים שוב ושוב ונכרכים סביב עצמם ואחרים, כמו שורשים וענפים. הגיבור הבין שאחרי הרגע הזה יש לו רק עוד פרק אחד, ושהדרך שהתקדם בה עד כה מוטעית. הנסיון להתעמק פנימה, לרדת לשורשי העניין, לבדוק פיצול של כל ענף. המחילות החשוכות שמקומם במרחב לא ידוע. מחנק הפרטים הדחוסים לעייפה. נותר עוד חצי פרק והוא חייב לצאת, לנשום, לראות את התמונה הכללית. עכשיו עשה הפסקה ארוכה. כיבה את המכשיר. הבין שלא ניתן להתיר. שפתרון נוסח אלכסנדר מוקדון רק יצמיח התפצלויות חדשות. הפעיל שוב. הקשרים המסובכים התוו עכשיו כיוונים ברורים. הפרק נגמר. הכל היה ערוך למהפך הסיום הגדול, שם הכל יתגלה מלבד דבר אחד, שניתן יהיה ליצור ממנו סדרת המשך. ועדיין, מה שראה לא הסתדר לו. לא הצליח להבין. לא קם לאכול, התאפק מללכת לשירותים ולא הצליח להבין. רק כשהכל הסתיים, ועמד תחת המים החמים במקלחת, כל מה שהפריע לו נשטף. שחזר בקלות את התפתחות כל מערך הסוואת המניעים, והבין. מה שכל דמות הסתירה היה ברור וחד משמעי. מה שהסתתר אצלו, מתחת לכיוונים הברורים, היו רגשות מעורבים וסתירות פנימיות.