לעיתים תכופות דמיין את עצמו נקלע לתרחישים מציאותיים. פעמים כסופר-איש, אומר מה שמתאים ועושה מה שנכון, גם אם אין לו היתכנות פיזיקאלית או פסיכולוגית. פעמים כהוא עצמו. אבל לעולם לא כמישהו אחר, למעט אשה, וגם היא לא אחרת, אלא הוא עצמו כאשה.
כגבר, לא הקדיש למראהו מחשבה יתרה ושמר על הופעה סבירה. התגלח, לבש בגדים תואמים, לא ענד תכשיטים ולא קעקועים. כאשה, כל פרט קטן הטריד אותו. להתאפר או לא, ואם כן אז כמה? מה יעשה עם השיער? ומה עם תכשיטים?
בקיץ, ידע, הוא רוצה שמלה רפויה, נשענת על החזה, מאפשרת לאוויר לחדור בין רגליה, לשטוף את גופה ולהיפלט במחשוף. אבל הוא לא רוצה מחשוף, ובכלל - מה הוא יעשה עם השדיים האלה? חזייה מרופדת המסווה את הפטמות, פוש-אפ קטן / פוש-אפ גדול / תומכת / רפויה שנותנת לקפץ? כגבר, לבש תחתונים צמודים ובגד ים בוקסר רפוי, אבל השדיים האלה שתקועות בגובה העיניים...
ומה עם היציבה? העמידה הזקופה שלו תבליט אותם ללא ספק כעמידה מתגרה. ומה עם ההליכה? פתאום כל צעד נהייה עתיר משמעות. גודל הפסיעה, תנועת הישבנים, קיפוץ החזה. כאילו חזר לתקופת ההתבגרות, שעה שהיה בוחן את זווית הפתיחה של כפות רגליו בהליכה, את תנועת הידיים, את הבעת הפנים.
כשסיים להתדיין עם עצמו והיה סוף סוף לבוש ומוכן ליציאה התחיל לחשוב על נשים אחרות. תמיד נמשך לנשים ולחברה הנשית. מצא שפה משותפת וחש נוח יותר בשיח הנשים מבשיח הגברים. חש מרוצה ובטוח בגבריותו, אבל לא אהב את הגברים, או נכון יותר את ההווי הגברי.
גם במיטה, אהב את הרכות, ההתמסרות, את גרימת העונג, ונרתע משליטה, מחדוות החדירה, מתחושת הכיבוש. תמיד התבונן על אברו בעיני בת זוגו ולא כדגל מחנה גבריותו. חשב על הקלות בה היא יכולה לשלוט בו. על המשוב המיידי הבולט. ומה יהיה עכשיו? ימשיך עם הצד הנשי? ינסה למצות כאשה את הצד גברי?
בדרך כלל, כשהגיע לקטע הזה, כבר חלף זמן רב והיה צריך לחזור למציאות. בכל פעם שתמהה על אורך הזמן שלקח לו להגיע, נזכר בזמן ההתארגנות של זוגתו ביום יום, וחייך. לעיתים נדמה לו שהוא מושך את הזמן במתכוון. מהסס, מתלבט יתר על המידה, חושב במקום להתנהג, נמנע מלהגיע רחוק מידי בסיפור. ובפעמים הנדירות, כשהסיפור נמשך ועבר את המחסום לתוך תרחישים מציאותיים, הוא היה שם - כסופר-אשה.