שמע אותה אומרת משהו ולרגע קט השתררה שתיקה בשולחנה. אני יושב עם הגב אליך, לא ראיתי איך את נראית, אבל אני רוצה להכיר אותך, אמר. שוב השתררה שתיקה. שמע את הכסא מאחוריו זז ואותה מבקשת סליחה. התיישבה מולו. זה חיוך של לא טעיתי? שאלה. זה גם חיוך של מאיפה היה לי האומץ והחוצפה. שתקו רגע. בעצם, זה לא אומץ זאת גישה לחיים, אמר. מקסימום יסתבר שזו טעות או שאקבל דחייה, מבוכה קטנה יחסית לפוטנציאל של הפסד גדול. עכשיו היא חייכה. אני שמחה שהיה לך את החוצפה והאומץ לממש את הגישה.
אחרי שתי כוסות קפה, שלושה ספלי תה, וחמש שעות של שיתוף הפוך, נזכרו לציין את שמותיהם. התחילו דווקא בתחתית. בהיסטוריה הנסתרת, בחששות העמוקים, בספקות הכבדים. הגיעו למקומות שקשה להם להודות בקיומם, ורק מידי פעם עלו למידע האיפורמטיבי היבש, לנשום לצלילה נוספת. מידי פעם צחקו. בכל פעם שהמלל סיפק הזדמנות, גם קרוב לקרקעית, ולפעמים במיוחד שם.
ימים לאחר מכן, כששכבה על בטנה, העביר באיטיות את אצבעו לאורך גבה, מהכתף הימנית עד ישבנה. כשחזר על אותה פעולה בצד השמאלי, נדרך. מהרגע שעבר את השכמה ועד שהגיע לישבן, התנשמה בכבדות. הפשיל את חולצתה והעביר אצבע לרוחב, פעם מתחת לשכמה ופעם במותן. היא לא רק התנשמה, היא גם גנחה. התחיל לכתוב לה אחד משיריו באזור שמיפה. נאנקה. תמשיך ככה, עוד, אל תפסיק. תמשיך עוד. דיבורה גירה אותו באופן בלתי צפוי. מילותיה נדמו לו כמעכסות, משירות שכבה אחר שכבה. התנודות בקולה כמו זוג שדיים או ישבנים המקפצים קלות בריצה. המשיך לכתוב והיא המשיכה לגנוח ולבקש. כתב את המילה האחרונה, וגופה שהתחיל לרטוט נדם באחת. חש גם הוא רטיבות במפשעה. אני רגילה לא לגמור כשחודרים לתוכי, לא ידעתי שאפשר עוד לפני שמתחילים יחסים. אני רגיל להמשיך במשחק מקדים עד גמירה לפני שיש חדירה, לא ידעתי שאפשר רק לגעת בגב. גם לא ידעתי שאפשר לגמור משמיעה. ליטף את האזור בכף יד פרושה. אתה יכול למחוק, אמרה, אני זוכרת כל מילה.