מעולם לא התבייש בזה, בני המשפחה שלו פחות. תמיד סחב בכיסו מגבונים. לקולנוע היה נכנס עם קופסה חדשה. טל, כשהיה קטן, הציף אותו בשאלות; למה זה מלוח? למה לאמא אין? למה מהאף נוזל לי מצד אחד ואצלך זה משני הצדדים? המציא לו תשובות מצחיקות ושאל אותו בחזרה; איך קוראים לך? "טל" ואתה יודע מה זה טל? מה שם המשפחה שלך? "מטר" ואתה יודע מה זה מטר? כשגדל, טל הקניט אותו בחזרה; יום אחד אתחתן עם בחורה בשם לבנה, ששם משפחתה קידוש. לבנים נקרא דוד ואריאל ולבנות מרים ותהומה.
חשב על חסרונו כמו ענף שצמח לתוכו, כשההומור הסרקאסטי מבצבץ כמו קוצים. נזכר כמה היה טורח כדי להפעיל אותו. על הנושאים, על הניסוח, רק כדי להרים לו להנחתה. עכשיו הוא רק צריך להרים את עצמו כל בוקר. מה היה שואל על היובש? מה היה אומר על זה שהפסקתי לאכול שוקולד? גיחך. הביט בקופסת הטישו המאובקת. הפעם האחרונה שהשתמש בה הייתה כשצפה בפרסומת לשוקולד - קוביה מנחמת לילדה עצובה. הפרסומת לפני החדשות על הבצורת ועל היורה הבודד. הפרסומת, לפני שהטלפון צלצל.