חיפש בחנויות רבות, אך הגוונים לא היו בהירים דיים. ביצע ניסיונות צביעה על קרעי סדין ישן, עד שהגיע למינון הנכון. כינה אותו 'לבן בגוון עדין של צבע', כזה שניתן להבחין בו רק ליד לבן אמיתי. ביום הראשון הגיע לבית הכנסת עם חולצה בלבן-מותכל. המושבים משני צידיו נותרו ריקים. ביום השני, הגיע בחולצת לבן-מורק. שני מושבים מכל צד וגם מאחוריו לא התמלאו. בשלישי בלבן-מוכתם, כל הגוש מסביבו נותר ריק. ברביעי, עם לבן-מוורד, שלושה מחבריו חסמו את דרכו פנימה. "הרב ביקש שתלך להתפלל במקום אחר". ניסה בכל זאת - השפילו מבט ולא זזו.
אחרי שבוע הגיע בחולצה לבנה. ביקש מהרב לשאת דבר תורה לאחר התפילה. הרב הביט בחוזר בתשובה ונענה ברצון. עלה ופתח: "הנושא ההלכתי הוא צבע: אומר רבי אלעזר המודעי על המלבין פני חברו ברבים, שאף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא!". כאן הפסיק לרגע, הוריד את הכובע והניחו על הסטנד. על ראשו התנוססה כיפה כמו של כולם, אלא מ-8 פלחים ולא מ-4, מכפלת השוליים ירקרקה ולא שחורה, בקודקודה פונפון ירקרק זעיר וכולה עשויה מבד אדום לוהט ומבריק.
בצרחות וקללות נשאוהו אל מחוץ למבנה, הטיחוהו לריצפה ובעטו בו מכל עבר. את הכיפה זרקו בשלולית בוצית ורמסו אותה בזה אחר זה בשמחת פורקן גדולה. מששכחה המהומה, השפיל מבט וראה במטושטש את חולצתו הלבנה. נצבעה כמעט כולה באדום ארגמני, כזה שבאמת רצה ללבוש. חלקו בצליעה חלקו בזחילה, דרכו מונחה יותר מזיכרון מאשר ממה שרואות עיניו הנפוחות המלאות בדם, ניסה להגיע לקצה השכונה. ליד הבתים האחרונים התמוטט והתעלף.
התעורר ונבוך. ערום מחולצתו, מגע לח על עורו ונערה בלונדינית גוחנת מעליו ומחליקה בעדינות את הספוג הרטוב. מאז גיל שלוש, כשאימו רחצה אותו, לא ראה חזה נשי בקרבה כזו. מלמל התנצלות על זקפתו. "אל תדאג מהשחתת זרע" חייכה "התורה לא התכוונה לזה, זו המצאה של רבנים". "גם אני חושב ככה" לחש, "לא לזה התכוונתי". חכה רגע ביקשה, נפנתה ושבה כעבור דקה. עכשיו הייתה בטרנינג, שערה שחור בתספורת קצרה של בן והחזה שלה נעלם. "יש לבית יציאה אחורית לרחוב מחוץ לשכונה וככה אני יוצאת. מסתובבת בעיר ופעמיים בשבוע מתאמנת בקרב מגע" ככה? שאל. לא! אמרה. פשטה את העליונית, עמדה בחולצת טי שחורה ואמרה "ככה!". איך... גמגם, לוטש עיניים על מה שנראה כחזה גברי מאומן. "חגורה מהדקת במקום חזייה" צחקה. "את יכולה לשחרר, אני בסדר". הכניסה ידה לתוך החולצה, משכה סקוץ' ושלפה רצועה. עכשיו חזרו השדיים ובהעדר חזייה בלטו קווי המתאר ביתר שאת. בלי רצונו שב גופו להגיב, אך עתה ללא מועקה.
המשיכה לנקות אותו תוך שהוא מספר לה מה אירע. "אתה בוודאי שונא אותם?" "לא! אילולא הם לא הייתי פוגש אותך" חייך, "אני מרחם עליהם. המכות שחררו אצלי את הכבלים שעוד נותרו ובמקביל הידקו את שלהם. הם הקיאו אותי מקרבם ואני מרגיש שנולדתי מחדש". סיימה לנקות אותו ואמרה "הקיאו מתאים. זה יותר קלקול קיבה מאשר לידה. אתה משתחרר לאט מכל השאריות". "העיקר שאני בחוץ, ומכאן פתאום כל מה שהיה חשוב נראה מגוחך". יצאה והביאה חולצה של אחד מאחיה. "אני אעזור לך, אבל מה אתה מתכוון לעשות? מלבד ללבוש חולצות צבעוניות, מה אתה רוצה?" הגישה לו את החולצה הלבנה. "לחיות בחוץ!" כמעט וצעק.
"את זוכרת את האוטובוס של התלמוד תורה? הלכנו לראות את המקום. אמרנו נס ששבעה יצאו בחיים והוצאנו את אלוהים זכאי מראש מהנהג ועשרים ואחת הילדים שנהרגו. אמרנו איזה ביש מזל שהתקלה הטכנית אירעה דווקא בירידה. אמרנו נס שאלוהים זימן קבוצת עצים מתחת לצוק לבלימת הנפילה והתעלמנו משלוש עשרה הפיתולים האחרים בהם אין מצוק. התעלמנו מכך שבבריאת המצוק נוצרה גם מדרגה, שרק בה הצטברה אדמה לעצים. התעלמנו מכך שארבעה ניצולים קטועי ידיים ורגליים. ששישה מהם יהיו רדופים בזכרון כל חייהם ושרק ילד אחד נותר שלם בגופו ונפשו". אני זוכרת, לחשה, גם אצלנו בירכו על הנס. "מה שאני רוצה זה לגדול להיות הילד הזה" חייך אליה "להיות נס צבעוני"