מכל התחנות אהב את זו של ירושלים. תוקע את קדמת סוליותיו בחודי המדרגות הנעות ומתענג על מתיחת גידי האכילס בליווי רעידות המסוע הארוך. עולה וצף על אינסוף הדרגנועים, המעבירים אותו אט אט מעולם הדמיון בו שקע ברכבת למדמנת המציאות מחוץ לתחנה. כמו תא השוואת לחצים מאורך ומדורג.
לאמיתו של דבר, אהב את הרכבת. קצב הנופים המתחלפים שימש כרעש רקע לנופים הנבנים בדמיונו. המצב הסטטטי, הסמי-דינמי, כמו מול הגלים ביום סוער או צפייה בריקודי ההבעות ומחוות הגוף בין היושבים בבית הקפה. רואה הכל על טייס אוטומטי ודברים אחרים על כנפי הדמיון. כמו גם בפעילות מיומנת, בנהיגה, ברחיצת כלים - רעש רקע מונוטוני כשכבת בידוד לחלום.
בעצם, אהב את הדמיון. את מסילותיו המתפצלות ומתעקמות ללא הגבלות שיפוע ורדיוס סיבוב. את קרונותיו הזוחלים לאיטם או פותחים לרגע מבער אחורי ומאיצים לפיתול בלתי אפשרי. אוחז גוש מציאות ולש אותו אל מחוץ לגבולות החומר. תופס בזנבו וקושר אותו לזנבות מעולמות אחרים. מצטמק ומתפוצץ בו זמנית.
יותר מכל, אהב את ידית החירום. המשיכה בידית הקטנה שבולמת באחת אלפי טונות של חלומות דוהרים. ליתר דיוק, אהב את היכולת לשחרר את הידית ולהמשיך לדהור, כאילו היתה העצירה רק אפשרות מדומיינת. לשבת ולהתמסר לעולמות השקשוק והטלטול בשלוות בטחון של מי שיש לו כסא מפלט.
בתום נסיעות רבות ידע, שהוא אוהב את עצמו ברכבת. מתקף את רגשותיו בכניסה. משאיר את הלו"ז על הרציף. מעלה את חייו למדף המטען. מתרווח בכסאו, פושט את רגליו, מעמעם את הקורטקס ומפליג.