אני מבין שמחה וצער בו זמנית, הם פונים להיבטים שונים של הדבר. אני מבין משיכה ורתיעה, הם פונים לחלקים שונים בתוכי. אני מבין אהבה ושנאה, שמנוגדים לאדישות ולא זה לזה. אבל אני לא מבין, איך אפשר להרגיש בר יכולת ומובס בעת ובעונה אחת? כי זה לא, אמרה. ייחוס רחב מידי מסנוור את ההבדלים. הכל מעורר בי מגוון רגשות, כמו סיר שעולה על גדותיו. אני צריך כף עץ שתשמיד את הבועות.
ומי אני? את מהחומר הנכון, את ענף מתגלף. זה אולי העניין - אתה לא שמח בחומר כי אין לו צורה, לא בצורה כי אין בה הרמוניה, לא בהרמוניה כי היא חסרה צרימה וגיוון שייתנו עומק, לא בעומק כי הוא מנותק מפני השטח. אתה רותח כל הזמן.
ואת פוחדת להכוות? אני עדיין מגדלת את הכפפות המתאימות, חייכה. אני לא מרגישה במטבח, יותר כמו על מתקן בפארק. מיטלטלת מרגש לרגש, כל רגע הפתעה חדשה אבל מוכרת. עפה על הקצף ונהנית לדכא את הגלישה. נזרקת לנתיבים לא מוכרים, ומולכת שוב ושוב לאותם צמתים.
כן, את כמו רכבת בין מסוט למסוט, אני כמו מזחלת. מותז כל הזמן מקירות המסלול וצובר מהירות מטורפת. אבל בסוף הירידה, אחרי שתסיר את המגינים והקסדה, יש הליכה לתחנה, ועליה לקרון שינה. ושם, בין המצעים, מחכים לך - זוג כפפות וכף עץ.