כפות ידיו היו כמו אדמת הטרשים אותה עיבד. גבשושיות, מיובלות, חרוצות קווי חיים, קווי אהבה וסדקים אקראיים. פנים הכף, החלק שנולד בהיר יותר, נהייה אצלו יותר כהה. בהתה בהן ארוכות, כמו בסיפור מרתק. חוזרת לקרוא בהן שוב ושוב. מוותרת רק כשהן התפנו להקריא לגופה סיפור משלו. עדינות המגע, גווני הליטוף. כאילו ביד אמן, משכו נימה אחר נימה מגוש הרגשות המסובך, מהפלונטר שלא ניתן להתרה. סיב אחר סיב נפרמה. הקשר הדחוס נפרש ליריעה רבת צבעים. התקשתה להבחין היכן היא נגמרת ואיפה הוא מתחיל. מה שייך לגוף, מה רגש שבקע, ומה הוא רק הריקוד, האינטראקציה הקצבית ביניהם.
בכל פעם שהייתה זועמת מתסכול, לא יודעת אם לקלל, לצעוק או לבכות, היה מחבק מאחור ולוחש לה באוזן - הכל קשה בחיים, רק אנחנו יכולים להוסיף רוך. כשהייתה לבדה נאחזה בזרימת האוויר של לחישתו, בחום אצבעותיו. נזכרה בפעם הראשונה. כעסה על אי מיצוי הדין והוא חיבק וחייך. הרגישה את חיוכו דרך האצבעות. לחוק אין ברירה, אמר, צריך לקבוע גבול ברור וצדק אחד. לפעמים זה לא הוגן, לפעמים דורס צדק אחר. לזה יש שופטים. לזה הרוב צריך להיות לפנים משורת הדין ולא ייקוב הדין את ההר. וזה מה שזכרה; לפנים, ייקוב וחיוך האצבעות.
ככה תמיד, מכל שיחה מעיקה או מעמיקה, זכרה שברי מילים ואצבעות. לעיתים מחייכות, לעיתים מנחמות, לעיתים אפילו שמחות. במיוחד כשפחדה והצלקת בערה כאילו הלב דוחס את הדם, שישטוף את כל האימה לשם. הייתה לו תנועה מיוחדת לרגע הזה. עם האגודל והאצבע ליטף, כמו שמנסים להקטין תמונה על המסך, וזה עבד. כל אימת שהתלהטה מחדש - המשטרה יודעת שהם פושעים, השוטרים יודעים מי עשה לי את זה, למה הם לא עושים שום דבר? חיבק והקטין. לחש והקטין. זה חייב להיות קשה! את רוצה שיוכלו להפליל אותך בקלות? את רוצה שהקצין, החבר של הבן דוד של השכן, ימרר לך את החיים כי השכן ביקש? שאלו האצבעות והמשיכו להקטין. רק מששככה היראה הגדולה העביר את האמה והאצבע לאורכה בתנועות איטיות. לבסוף, הצמיד את כפו המחוספסת, כאילו לספוג את השאריות ולרכך את הגלד.
ניצבה שעה ארוכה מול הדלת, שוקלת אם לסוב על עקבותיה. הצמידה יד אחת לחוש את חום האצבעות. ביד השניה ליטפה בתנועות הקטנה את הצלקת. מילמלה קשה, קשה, חייב להיות קשה, ולחצה על הפעמון.