היה משוכנע שזכרונו הלקוי מאומץ. חלק מהמערכים שפרש להגן עליו מפני עצמו. כמו דברים רבים בחייו, קיבל זאת כנתון, שנגזר עליו לחיות איתו לעת עתה. יש לו מספיק מאבקים אחרים. כל ערב, אחרי שעות שיטוט ומחשבה, ערך לעצמו סיכום לשינון. פעם אחר פעם הרגיש דז'ה-וו, מין פרומתאוס של מילים. עבר לקיצורים, למילות קוד, לאייקונים של לשון. ככל ששכלל וייעל את שפתו, התמלא רתיעה ממייצגי שפה מקובלים. שמות תואר, סטראוטיפים, דימויים. ככל שזיקק לעצמו הבין, כמה מורכבות משמידים הבטויים השגורים. הגדיר את שפתו לשימוש פנימי בלבד ופתח במלחמה רבתי. הרכיב משפטים מושחזים להפליא, מסיר בתער זיפים וזיופים. השתמש במילים קשות לתאורים רכים, במילות פיוס לדברים מחרידים, עיברית רחוב לביטויים נאצלים ולשון גבוהה למה בכך. בעט במילים קדושות, עיקם משפטי פיוט, התעלל בשפה במיומנות של חוקר שבויים ותיק.
עד שיום אחד, פלט משפט קטוע למישהו, והיא, שחשבה לגמרי בטעות שפנה אליה, ענתה לו במשפט קטוע משלה. משפטים כאלה היה משמיע בתכיפות רבה. לא קטועים בסופם, אלא בתחילתם ובדרך כלל לא מובנים לאיש. להפתעתו, למרות שלא נפגש עמה מעולם, גם המשפט שלה היה מסוג של "קפד גופו". לא די שהעיד על כך שהבינה, גם הבין מה היא ענתה לו. נזכר במעורפל איך קרא פעם סיפור של טולסטוי או של צ'כוב, בו הגיבור כותב על הלוח משהו כמו ה.א.י.ש.י.ש.י.ש.א.א. והיא אומרת לו כן - אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאתה אוהב אותי. חשב אז כמה נחמד הרעיון וכמה הסופר מתח אותו יתר על המידה - והינה. המשיך לפתח את הטעות לדו-שיח, שהתחיל להשמע כמו ג'ז סאשן. פעם הוא חורז כמה משפטים למקטע עם סוף קטוע ופעם היא. רגע פסקאות שלמות מחליפות מקום ורגע מקטעים משלימים במעבר מהיר.
ככל שנמשכו החודשים הקיטועים חילחלו גם למחוות גוף. מידי פעם ניהלו שיחה מבלי להשמיע הגה. מאוחר יותר, כשניתנה רשות הדיבור לגוף עצמו, הראתה לו שפה אחרת. למד לגעת במשפטים שלמים. ברצף רהוט, מתמשך במפורש, בלי קיצורים ובלי קטיעות. למד להקשיב בלי להשלים, לחכות למשפט שיתפתח, לערוג על מילותיו. לחבר פסקאות שלמות משל עצמו.
ואת הכל זכר - כל מילה.