השמש קפחה בעוז. עמדה זקופה בפנים קפואות. שדיה כאילו הזדקרו מול הקהל בהתרסה. בנותיה לצידה, שהיו גם כך נמוכות יחסית, נראו בקומתן השחה ופניהן הרטובות כמו נרות שנמסו. נזכרה איך סיפר שהיה הקצין היחיד בסיני ללא משקפי שמש. הסירה את שלה והגיפה את עפעפיה לחריצים. כמו במערבון חשבה, ותחבה בלא משים את אגודליה בחגורה. רוח חמה נשבה והניעה גלגלי קוצים יבשים. ידעה שעכשיו תצטרך לשלוף, וידעה שאינה מסוגלת.
דווקא הדפיסה שלשה שירים שכתב, מקופלים בכיסיה. "את מביאה דפים לקרב אקדחים?" נורתה בה מחשבה. מה?! הופתעה מעצמה. אני לא מחברת ביטויים כאלה. רק הוא. כל משפט חמישי שלו, הלחם אלגורי, שורה לירית, חידוד. פתאום אבדו לה המילים של עצמה. ושוב - את מביאה דפים לקרב אקדחים? הוא מילא את רוב נשמתה ועכשיו שהתרוקן בבת אחת נוצר חלל גדול ומהדהד. מכל התוכן שהיה מלא הווייה, עם גושים גדולים של זכרונות, לא נותר דבר. רק מילים שלו, כמו עלים בשלכת, שמהדהדים בחלל. דווקא התענגה על ההדהוד. כמו חזרה לילדות, לקריאות הבלתי נלאות במערה כדי לשמוע את ההד. לעצם החזרתיות. כמו הסיפור שמקריאים שוב ושוב כל ערב, בזמן ידוע הנוסך ביטחון. אבל היכן היא לעזאזל? ואיך הוא השתלט לה על המוח באינדיפוזיה? שיט! זה שוב המצאות עברית שלו. השטיקים שלו התגלגלו לה בראש, מסתחררים ברוח לא מורגשת.
ראתה את עצמה מבחוץ. כמו פסל של שריף מברונזה או חימר. קשוחה מבחוץ וחלולה מבפנים. הביטה בעגלה. האבנים הכהות בשביל, שהשתרע ממנה אל ערוגת המצבות, נראו לה עשויות מזפת. עכשיו, שהיא לבדה, אברי בנותיה השדופות נדמו לה כיציקות עופרת. לפחות יש להן כפות רגליים גדולות, גיחכה בליבה. הוא היה קורא להן Big-foot Ladies. היא עצמה חלולה ושוקלת רק עשירית. גם המילים שלו מושכים אותה למעלה. אבל איזה פטנט יש לגלגלי העגלה , תהתה.
הרגישה מבעד הבד את הדפים המקופלים. לא פלא שברחו לי המילים. גם אלה שלו רק יהדהדו וידגישו את הריק. המילים שלי יחזרו. גם הדמעות יצאו, בסרט הטבע הראשון, או באייטם טיפשי בחדשות. הבנות יכבידו, ובו זמנית יתנו כוח. הריק יתמלא לאיטו, וכמו קרקע מופרת יותיר חללים וגושי זיכרון. ידעה שתדבר עוד הרבה במילים שלו, במין מונולוג דיאלוגי. אבל עכשיו, היא חושקת את שפתיה, כמו לשמור על הלחץ, שגופה לא יקרוס לתוך החלל. עכשיו, רק שקט.