כמו בכל דבר, תיחקרה ונערכה. משמעות כלכלית, חופש תנועה, עבודה, זמן פנוי, תמורות הגוף, השינויים בזוגיות. שלא כמקובל במקצוע שלה, בשירותה הצבאי ואצל חברותיה, לא השתמשה ברשימות ולא בטבלאות. במשך השנים שיכללה את התחביב מימי בית הספר, לימוד קרבות היסטוריים ועריכת תרשימי קרבות, לשיטת ארגון ייחודית - דיאגרמות קרב. וכמו במבצע צבאי, אחרי שגמרה לפרוש את מערך המידע לפרטי פרטים, גייסה את הרגשות לסיור מעמיק. עברה מעמדה לעמדה, משנה, מזיזה, מסכימה. רק אחרי שסיימה הגישה לעצמה את התכנית לאישור. עכשיו, כמעט שנה אחרי, כשתשעה חודשים גופה ונפשה התקדמו בהתאם לתכנון, התחילה פתיחה. בכל ציר חייכה, כמו שתמיד עשתה במאמץ (אם כבר לעוות את הפנים אז לחייך, הייתה לוחשת לעצמה), מושכת את שרירי הלחיים ודוחפת את שרירי הרחם. אבל נדמה שהלחץ העלה גם דברים אחרים. פתאום התרשים נהיה תלת מימדי. האלמנטים המופשטים קיבלו המחשות ציוריות. בכל ציר דמיינה את חבל הטבור מתרחק וכבלי האחריות מתקרבים. עד כה המשיכה להיות היא עצמה במגבלות קלות, עכשיו הרגישה כמו גולם שמוציא מתוכו פרפר. חשבה על מעטפת הגולם שנשאר, על השדיים התפוחות, הכרס, פתיחת האגן, הפות שהייתה גאה בו. לחצה שוב. תמונות של שלייה פלוטה הציפו את מוחה. בייאושה נאחזה בחיוך ובכאב. לחצה שוב. ככל שלחצה מבפנים בכל כוחה, העולם נדחק עליה מבחוץ. היא מביאה שלוש קילו ומקבלת חצי טון. התנשמה כמו מי שנמחץ. הרגישה שלא תוכל לעמוד בזה, ואז הגיע הכאב החזק הגואל. הוציאה בו זמנית זעקה ותינוק. הכל התערפל למערבולת שנסחפה בה ללא שליטה, תוכנויות, דימויים, כאב, בובת אדם מכוסה בנוזלים, התכווצויות. מסך חושך ירד. פתאום, קול בכי ובבת אחת התבהרות. גל שמחה הציף את המוח, הגוף נרפה וכל העולם צנח - חזר לדיאגרמות.