כשהקשיבה, שיחקה עם התליון או סילסלה קווצת שיער עם היד הנגדית. כשדיברה, הניחה דחופות את ידה על החזה. מידי פעם משכה את המיני כלפי הברכייים. כששמה לב שאני מתבונן, נעשתה מודעת וחשבה - אם הייתי עושה ממה שמתרחש לי בפנים סרטון, הייתי קוראת לו מריבה טיפוסית בין ההורים. ועוד, המשיכה לחשוב, למה אמא המודעת ואבא מיוצג בתת מודע? ומדוע הלכה בסוף עם אמא כשהיא חשה נוח דווקא עם אבא? אולי דווקא משום כך - לצאת מאזור הנוחות, להתמודד? ואם, אז בדבר טיפשי כל כך? ובחיי, אני צריכה זר חסר נימוס ולוטש עיניים כדי להתחיל לחשוב? היכן באמת הייתי כשעמדתי מול המראה?
פתאום שמה לב לסביבה. אני הפסקתי להתבונן, לפחות באופן ישיר, והיא הפסיקה להקשיב. נפנתה לכמה רגעים לדוברים בשולחן וחזרה לצלול בעצמה. עכשיו הביטה בי. שיער מלבין בתהליך הקרחה, פנים בתהליך קימוט. נזכרה שוב בהוריה והשפילה מבט. מדוע אין לה עם עצמה חיוך-חיבוק כמו זה שמחזיק אותם ביחד כבר 40 שנה? איך הם עושים את זה? האם היא "לא בנויה לפשרה"?
שבתי להתבונן כיצד היא מחזיקה את הספל בשתי ידיים, בכוח. עונה ומדברת. מכריחה את עצמה להרפות את שרירי הפנים ואחר כך את הידיים, לעזוב את הספל ולהשאיר את הידיים על השולחן, רפויות. עכשיו היישירה מבט לעברי. ראתה את חולצת התכלת המעונבת, ראתה את המעיל הצבעוני הזרוק, ראתה את החיוך וחייכה בחזרה.