כבר לפני שנים, עת לקח את אביו למומחה, הבין שזו דמנציה. הפרופסור אמר אולי זה כך אולי אחרת, צריך לעבור דף שלם של בדיקות, אבל הוא כבר זיהה את הירידה בחיוניות, את דעיכת הלוחמנות. מאז, התכונן מנטלית לכל מצב קיים או אפשרי . עונה בפעם האחת עשרה תוך עשר דקות על אותן שאלות, בסבלנות וחום כמו בפעם הראשונה. מתמרן סביבו כל היום בשלווה פנימית. מסווה מזון חיוני בדברי מתיקה, מבצע מניפולציות כדי שיחליף בגדים ויתרחץ, קובע תורים ומשקיע שעות באיומים, תחנונים והסחות, כדי שיתממשו. הכל ברוגע פנימי. רק את רחש גרירת הרגליים לא יכל לשאת.
נזכר שגם לאמו המנוחה נענה. לכל חולייה ומדוויה, למרות שרובם היו מדומיינים. גם אז נערך מראש ונשא הכל בשלווה. רק את השיעולים הקצרים היבשים לא יכל לשאת. וכמו אריג גס, בו התפוררות סיב אחד גוררת את תחילת פרימתו של הסיב השני, עלתה במחשבתו אשתו השנייה. מרגע שנודע לו על מותה ועד תום השבעה ליבו נשבר אך לא הזיל דמעה. כשהתפזרו בני משפחתו יצא מהבית הדחוס לפארק וישב על הספסל. זאטוט חלף על פניו, מחזיק בידו סוכריית תרנגול. הינוקא הפנה מבט לעברו, נתקל בשפת השביל, והתרנגול עף לחול. רק אז נרטבו פניו ולא חדלו מלטפטף שעה ארוכה.
נזכר גם באשתו הראשונה. אחרי שעזבה אותו, היה חוזר הגעגוע בצורת הרחש. לא בזיכרונות טיולים, בילויים וזמנים טובים שעברו כשהייתה לבושה. לא בהנאות הגדולות כשהייתה עירומה. רק הרחש המיוחד, כשהייתה מסירה את חולצתה. במקום בקצב מדוד ככל האדם, בתנועה עזה ומהירה, כמו שחקן טניס המשיב חבטה. הזיכרונות נפרמו בקצב הולך וגובר. גן, בית ספר, תיכון, צבא, עבודה, חברות, חברים. הרגיש שאריג המחשבה מתפורר בין ידיו, וכתב הודעה לאהובתו; :-( בואי :-)