מלכתחילה חשד בעצמו, אבל נדרש להציג ראיות מוחשיות. שקל לעקוב אחרי עצמו ונתקל בבעיה. הוא לבדו, החלפת עוקבים אינה אפשרית, ועם ערנותו לעצמו לא יועילו טכסיסי שמירת המרחק. מאידך, חשב, הוא לא מתקשה לפצל את עצמו. בשגרה, תמיד היה האני היומי המתפקד ולצידו (או כמו שאומרים הילדים - מצדדיו, מאחוריו ומעליו) דירקטוריון הפקפוק.
הדירקטוריון התכנס מדי יום. נציג "לוגיקה ללא גבולות", הגיע לישיבות רכוב אל אקסיומה מפוארת. נציג "גורמים ומניעים" עם מערך הבוטים הענף שלו, הציף את הרשת באינספור אפשרויות פיקטיביות. שני ראשי נציג "הפער" דיברו ללא הפסקה. האחד מתלהם על צורך דחוף בקבלת החלטות וביצוען. השני מטיף ביובש על המחסור במידע, על מקורותיו מעוררי הספקות, ועל ידיעות סותרות ממקורות מהימנים, המטילים בכך ספק במהימנותם. לידו, נציג "מרכז הבקרה", אינו מוציא הגה וגם איננו מקשיב, עסוק כל הזמן בהכנסה והוצאה מהתודעה, כמו ילד עם משחק כף יד. גם לנציג "אגן הרגש" אין מילים, רק אנחות וצהלות בעודו מדלג מכסא לכסא אחוז תזזית. ואחרון, היושב ראש. אינו מאפשר לסיים משפט בטרם יעבור לשבעה נושאים אחרים, ויחזור לסיומו, אחרי שכבר יאבד ההקשר.
הקים מעצמו חולית מעקב, לקול מקהלת הדירקטוריון, המזמרת ללא הרף יצירות קוואנטיות. ניצל את יכולתו להתעלם מהקולות, אך החוליה האטה אותו והקהתה את הספונטניות. לעיתים קרובות היה עליו לחכות שתדביק את הקצב או לאותת לפני שביצע פניה חדה. אבל אט אט, המאמץ השתלם. החלו להצטבר ראיות והתמונה התבהרה. מה שהצטייר, וקיבל גם את אישור הדירקטוריון, הוא השפעתם המועטה של הפעולות, הערך המוסף הזניח של המעשים. האיומים, לעומת זאת, חוללו פלאות. די היה ברמז עקיף להפעיל מנופים רבי כוח. לפי הממצאים שהוצגו הוא חי לכאורה במשטר טרור וסחיטה.
אלא שהחקירה לא הסתיימה שם. מהר מאוד הפסיקה החוליה לעקוב אחריו והתחילה להתחקות על מקור האיומים. זמן רב ובלבול גדול עיכבו את התקדמותה, שכן למרות שהסיטה את ליבת עיסוקה ממנו לסחטנים, תמיד מצאה את עצמה חוזרת לעקוב אחריו. יותר ויותר חילחל בה הספק, עד שהגיעה למסקנה הבלתי נמנעת - מי שמפעיל את הכנופיה זה הוא בעצמו.