משפחת סטנדרט הייתה משפחה רגילה לחלוטין למעט דבר אחד. לאב היה צל בדמות האם, לאם צל בדמות האב. לילדם לא היה צל כלל. כשהם נתקפו זעם או שרו בהתרגשות גדולה, צל ההורים היה דוהה ונעלם, וצילו של הבן הופיע. בני משפחת סטנדרט התהלכו תמיד מחובקים, כדי שצלליותיהם יתערבבו ויטשטשו. בהיותם לבד, נצמדו לצילו של עצם בולט אחר, ותמרנו לעמוד כך שמקור האור יהיה בגבו של מי שמולם. האם, שהייתה לה נטייה להילוך מעכס, אילצה את עצמה לצעדים יותר מאופקים וגבריים, והאב כפה על עצמו להחדיר מעט עיכוס להילוכו.
דווקא הבן, הסתדר לא רע. בהתחלה זכה ללעג ונידוי, אך אחרי שהשכיל להתגנב למלך הכיתה ולהבהילו, הפך למבוקש והצטרף לחבורת המיוחסים. היו לו דרישות בלתי פוסקות להשתתף בהבהלות. גם בכדורסל, תמיד נבחר בחמישייה הראשונה נגד קבוצות יריבות, שכן כדרור מטיל צל ע"י שחקן ללא צל גרם להשהיית תגובת שחקני ההגנה בשברירי השנייה המספיקים לחדירה.
מטיבם, הסטנדרטים היו חמים ואימפולסיבים, אבל כל מי שהכיר הגדיר אותם כאנשים קרים. התגובות המושהות, הניסוחים המנומסים, חוסר ההתלהמות. ההתלהבות, הניצתת בלהבה גדולה אצל ילדים מכל חידוש ושינוי, והופכת אצל המבוגרים לאש מבוקרת, דעכה אצלם לחלוטין. גם הבן, שהיה יותר ילד ממבוגר, נותר כבוי.
הכל היה מוגדר וסלול עבורם. כל הפעולות המוזרות נהפכו עבורם לטבע שני ונעשו מאליהם. כך היה נשאר, אלמלא משפחת סתר שעברה לגור בשכנותם. בתם האמצעית, שהייתה בת גילו של בנם, קרנה. העור, השיער, הכל האיר בנוגה חזק. היא התלבשה כרגיל, התנהגה כרגיל וכך גם משפחתה. חייכה לכל לוטשי המבט וענתה בטון עינייני לכל השואלים המטרידים. בכל הזדמנות מתאימה הציעה להשתמש בתכונתה הייחודית, וסייגה זאת בפשטות אינפורמטיבית - אורי דועך כשאני מתרגשת.