מיתי אהוב שלי.
אני כותבת לך בכאב, כגלגל הצלה. הדבר היחיד שאפשרי לעשותו מבחירה בתוך המערבולת המכסה וחודרת. הגבר הענק נכנס ויוצא היכן שלא הסכמתי לך אף פעם, ועכשיו אינני יודעת מה יהיו גבולות איסורי הטיסה החדשים. הכל בוער ואני כותבת.
הטיל את פלג גופי העליון על השולחן והפשיל את השאר. אסר עלי לזוז, והוא קדימה ואחורה חודר ומכאיב. בקצה השולחן היו מוטלים בלוק כתיבה ועט. עטתי עליהם כמו על מקל ופיסת בד, שהיו מחזיקים פעם בין השיניים בכריתת אברים ללא הרדמה. ועכשיו כורתים לי את האמון באנושי, את הגישה החופשית לרצון, לתאווה.
הוא מתקשה. אני מרגישה שהוא רוצה אבל מתקשה. מנסה להגביר את הקצב, את הכח, את המגע והחיכוך, את מה שמכאיב לי. מרגישה שהכאב חודר מהאגן למוח, מגיע לאזור הכי מפחיד, מנתק את החיבור לכל הזכרונות והתחושות הנעימות ושותל במקומם את הרגע הזה.
אני נאנקת - אתה לא מצליח למצוא בנות זוג או שאתה שונא נשים? שתקי ואל תזוזי או שאני אכאיב לך חזק. בעצם, איזה סיבה יש לי לא להכאיב לך? עכשיו התלהב וגמר בבת אחת. אל תזוזי! אני הולך רגע להתנקות. כשתחזור אני אפנק אותך, אני שומעת את עצמי אומרת. כאילו זאת מישהי אחרת, איזו גיבורה בסרט אימה שמנסה להשאר בחיים.
זה בעצם, מה שמזעזע אותי. היכולת שלי להתנתק מעצמי. הוא הלך ואני מסיימת, כדי לקפל את המכתב לכיס הקטן בעליונית, שימצאו אותו אם לא אשרוד. מקווה שכן, ושאצליח להתחבר לעצמי וגם אליך אהובי. כואבת דומעת ואוהבת, יומי.