מתבונן בַעצב
עם הגב לשקיעה
מזמזם
מפורר תוגה לסיבים בודדים
ללא קצה למילים
לרעיונות
לקן ממנו באו להיות
משחיר בהדרגה
מהדהד שברי חלומות
מנגינות של פעם
שרידי טעם
בקצב
של טור מקוננים
מזהה קבוצות עננים
בתוך קדרות הכוכבים
המורות ביגון של ידענים
על כיוונים משתנים
קשים להבנה
וכבר
עמוד השחר
מאפיל על הלבנה
מטמין אור נוגֶה
בזוהר מסמא
צלול
עד כאב
עד שרואים דרכו
את השקיעה שתהיה